רעיונות בתנך

  ילקוט שמעוני, רמז תתקל "חכמות בחוץ תרונה. שאל רבי שמואל בר נחמני את רבי יונתן בן אלעזר שהיה עומד בשוק, א"ל שנה לי פרק אחד, א"ל לך לבית הלמוד ואשנה אותך, א"ל לא למדתנו חכמות בחוץ תרונה, א"ל אם קרית לא שנית, בחוצה של תורה, המרגליות היכן היא נמכרת בחוץ [או בחנות], כך התורה ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה בבתי כנסיות ובתי מדרשיות".  ללמדנו שההרחבה מגיעה ממקום פנימי (בית הלימוד), וגם ההרחבה עצמה היא בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כלומר ההרחבה היא לא במציאות הפיסית אלא הרחבה רוחנית.

ילקוט שמעוני רמז של:  הנני נותן את פרעה תפרע. זה אחד מארבעה בני אדם שעשו את עצמם אלהות שלשה מאומות העולם ואחד מישראל, ואלו הם, חירם ונבוכדנאצר, ופרעה, ויואש. חירם מנין שנאמר בן אדם אמר לנגיד צר כה אמר ה' אלהים יען גבה לבך ותאמר אל אני. נבוכדנאצר מהו שנאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, א"ל הקב"ה חייך אל שאול תורד, ומה עשה הקב"ה הגלה אותו עד שהוא במלכותו והאכילו עשב כבהמה שנאמר ועשבא כתוריון לך יטעמון והיו הבהמות והחיות רואות אותו כדמות בהמה וחיה. ויואש מנין שנאמר ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך, אמרו לו ליואש אלוה אתה שאילולא כן לא היית עושה שש שנים בבית קדש הקדשים, כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה והכל מתפללים עליו שיצא בשלום ואתה עשית שם שש שנים, וקבל עליו שנאמר אז שמע המלך אליהם, ונאמר ואת יואש עשו שפטים. ופרעה עשה עצמו אלוה שנאמר יען אשר אמר יאור לי ואני עשיתיני, שהיה אומר אני הוא שבראתי את עצמי. נראה שהמדרש מסדר את הדמויות בהתאם לחומרה של מחשבתן.  חירם מלך צור התגאה אבל חשב שהוא אל, כלומר יתכן והכוונה שבעל כוחות על טבעיים ("מי כמוך באלים...

 ספר ויקרא - פרק כ״ה - פסוק ל״ו: {לו} אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ קיצור בעל טורים: "..רבית עולה תרי"ב ששקול כנגד תרי"ב מצוות".  נראה שניתן לרמוז מכאן על עוון הריבית שנושך במצוה אחת ולכאורה היא רק אחת אבל ביצם מחסיר מתריג המצוות כנחש ולבסוף יוצא שפוגם בברית (תריב).  ואילו השומר על הברית ולא מוותר על שום מצוה - ישמור על תריג מצוות

 ילקוט שמעוני, רמז קעד: (שמות ד כז) אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים [לַמּוּלֹת], כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיְתָה אֶלָּא "בְּאָז", כֵּיצַד, הַצָּלַת נַפְשׁוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּ'אָז', שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה. קִנְתוּרוֹ לָא הָיָה אֶלָּא בְּ'אָז', שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה". שִׁירָתוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, א) "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". הַפְרָשַׁת עָרִים לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, מא) "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים". נראה שחזל רומזים במדרש על תהליך (פרקמטיא) שמשה רבינו עובר עם עצמו, דרך ארבעה צמתים שמלת המפתח שלהם זהה - אז.  בפעם הראשונה אנו מוצאים את ציפורה מלה את בנה, ככל הנראה במקום משה, ומצילה אותו. כלומר משה ככל הנראה פסיבי בנקודה הזו, יתכן שזה קשור לחוסר הרצון (מענוותנותו) לבצע את שליחותו.  לאחר מכן משה אקטיבי יותר אבל מתרעם על מידותיו של הקב"ה - "ומאז באתי.." (וידועים דברי רשי בתחילת פרשת וארא על הביק...

 ספר חבקוק - פרק ב׳ - פסוק ה׳: {ה} וְאַף֙ כִּֽי־הַיַּ֣יִן בּוֹגֵ֔ד גֶּ֥בֶר יָהִ֖יר וְלֹ֣א יִנְוֶ֑ה אֲשֶׁר֩ הִרְחִ֨יב כִּשְׁא֜וֹל נַפְשׁ֗וֹ וְה֤וּא כַמָּ֙וֶת֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔ע וַיֶּאֱסֹ֤ף אֵלָיו֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וַיִּקְבֹּ֥ץ אֵלָ֖יו כָּל־הָעַמִּֽים׃ מפרש אבן עזרא: ולא ינוה - לא ינוח בנוה כי כל חפצו ללכת להשחית.  הנוה יכול להתפרש כבית, ויכול גם להתפרש כמו הגוף שלנו, או הנפש שלנו. לפי זה האבן עזרא מסביר שהרשע לא מוצא מנוחה בנפשו. לא שלם עם מקומו. קול פחדים באזניו. ולעומתו הצדיק שוכן במקומו. והשכינה עמו. והוא נוכח. לפי זה גם ניתן להסביר את המרדף של שאול אחר דוד בשמואל א פרק יט.  גם דוד בורח ומוצא את עצמו בניות, נפגש עם שמואל ועם הייעוד שלו, וגם שאול רודף אחריו ומגיע גם הוא לניות, ולרגע חוזר למקום שממנו הכל התחיל, לרגע הוא מקבל הזדמנות נוספת.  וגם אנחנו שואפים להיות במקום של נוכחות. נוכחות שלנו ונוכחות של ה', בנוה שלנו.  ויתקיימו בנו דברי הנביא ישעיה, פרק ל״ב - פסוק י״ח: {יח} וְיָשַׁ֥ב עַמִּ֖י בִּנְוֵ֣ה שָׁל֑וֹם וּֽבְמִשְׁכְּנוֹת֙ מִבְטַחִ֔ים וּבִמְנוּחֹ֖ת שׁ...

 ספר תהלים - פרק קט״ו - פסוק ה׳: {ה} פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ׃ כך נאמר על פסלי עובדי האלילים, וכמוהם יהיו עושיהם וכל אשר בוטח בהם. אבל מצאנו גם ביטוי כזה אצל ישראל, בספר ירמיה: ספר ירמיהו - פרק ה׳ - פסוק כ״א: {כא} שִׁמְעוּ־נָ֣א זֹ֔את עַ֥ם סָכָ֖ל וְאֵ֣ין לֵ֑ב עֵינַ֤יִם לָהֶם֙ וְלֹ֣א יִרְא֔וּ אָזְנַ֥יִם לָהֶ֖ם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽעוּ׃ אבל עם תוספת קטנה - אצל עם ישראל מוזכר הלב, וזה משנה את כל הפרשנות של הפסוק:  פירוש מצודת דוד: עם סכל . עם טפש ואין להם לב משכיל : ולא יראו . מפלאות המקום : ולא ישמעו . פלאי מעשיו :  ברגע שהלב נכנס לתמונה, ההתבוננות היא רוחנית ולא גשמית, וגם הראיה והשמיעה היא פנימית, רוחנית.  ועל כן שלמה מבקש מהקב"ה משאלה אחת: ספר מלכים א - פרק ג׳ - פסוק ט׳: {ט} וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔.." ורחמנא לבא בעי