ילקוט שמעוני, רמז קעד: (שמות ד כז) אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים [לַמּוּלֹת], כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיְתָה אֶלָּא "בְּאָז", כֵּיצַד, הַצָּלַת נַפְשׁוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּ'אָז', שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה. קִנְתוּרוֹ לָא הָיָה אֶלָּא בְּ'אָז', שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה". שִׁירָתוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, א) "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". הַפְרָשַׁת עָרִים לֹא הָיְתָה אֶלָּא בְּאָז, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, מא) "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים". נראה שחזל רומזים במדרש על תהליך (פרקמטיא) שמשה רבינו עובר עם עצמו, דרך ארבעה צמתים שמלת המפתח שלהם זהה - אז. בפעם הראשונה אנו מוצאים את ציפורה מלה את בנה, ככל הנראה במקום משה, ומצילה אותו. כלומר משה ככל הנראה פסיבי בנקודה הזו, יתכן שזה קשור לחוסר הרצון (מענוותנותו) לבצע את שליחותו. לאחר מכן משה אקטיבי יותר אבל מתרעם על מידותיו של הקב"ה - "ומאז באתי.." (וידועים דברי רשי בתחילת פרשת וארא על הביק...