רעיונות בתנך

 ספר בראשית  -  פרק י״א  -  פסוק ב׳: {ב} וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ פירוש בעל הטורים: בנסעם. ב' במסורה הכא ואידך בנסעם מן המחנה. זה הוא שדרשו רז''ל אותו היום סרו מאחרי ה' משל לתינוק שבורח מן הספר פי' בנסעם מקדם שנסעו מקדמונו של עולם:  בעל הטורים מגלה השוואה בין סיפור מגדל בבל לנסיעת עם ישראל במדבר בשנה השנית, על ידי המלה "בנסעם". ואומר כשם שכאן נסעו מקדם, מקדמונו של עולם, כלומר ברחו מה', כך גם במדבר - שבאותה פרשה ברחו מה' כתינוק הבורח מבית הספר. הבעל טורים מתכוון לפסוק זה: ספר במדבר  -  פרק י׳  -  פסוק  {לד} וַעֲנַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ אך אם נשים לב, אותה דרשה לא נדרשה על פסוק לד אלא על פסוק לג "ויסעו מהר ה'" - ששם הביטוי אכן נשמע יותר בריחה מה'.  כמובן שאפשר לתרץ ולומר שמדובר באותה פרשה, אבל אולי הבעל טורים מכוון כאן לרעיון נוסף: גם נסעם מן המחנה זה בריחה.  כי מה זה בעצם המחנה? האם הכוונה לכל המחנה? או אולי אפשר לומר ...

 ספר יונה  -  פרק ב׳  -  פסוק ח׳: {ח} בְּהִתְעַטֵּ֤ף עָלַי֙ נַפְשִׁ֔י אֶת־יְהוָ֖ה זָכָ֑רְתִּי וַתָּב֤וֹא אֵלֶ֙יךָ֙ תְּפִלָּתִ֔י אֶל־הֵיכַ֖ל קָדְשֶֽׁךָ׃ יונה מתפלל לה' בעת צרתו ממעי הדגה, כשנפשו מתעטפת עליו. רגע.. מי זה הוא ומי זו נפשו? מדובר בשתי ישויות שונות? במדיטציות השונות היום מדברים על כחו של הרגע הזה, התבוננות ברגע הזה מייצרת שלוה. אבל איך עושים זאת? בגדול הרעיון הוא לצפות במחשבות שלנו מבחוץ. עצם הצפיה במחשבות שמשתלטות עלינו, שופטות אותנו ומייצרות לחץ ופחד, מביאה אותנו לתובנה שאנחנו רק - צופים. אנחנו לא המחשבות שלנו. ואז אנחנו בעצם מגיעים למצב רוחני של נוכחות. אנו מתחברים ל"אני" עמוק יותר.  אבל בעצם את כל זה אולי מלמד אותנו יונה - במצב הלחץ הכי קשה בחייו - כפסע בינו לבין המוות, הפחדים משתלטים, בהתעטף עליו נפשו - אז הוא זוכר את ה', אז הוא נוכח,  ואז באה תפילתו אל היכל קדשו - ואיפה היכל קדשו? בתוך תוכו. בתוך תוכו הוא מגלה את ההויה שנוכחת בכל.  אולי זה גם מה שחוות 2 נשים גדולות בתקופה עתיקה אפילו יותר: ספר בראשית  -  פרק כ״ד  -...

 ספר בראשית  -  פרק ל״ח  -  פסוק ל׳, פירוש רש''י: אשר על ידו השני (לידתו של זרח בן יהודה). ארבע ידות כתובות כאן כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים שלקח, (יהושע ז כא) אדרת שנער, ושני חתכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב אחד:  נראה שרשי רומז כאן למורכבות של שבט יהודה. יהודה הוא הבן הרביעי. מספר 4 ביהדות מסמל את הטבעיות, הריבוי, ארבע כנפות הארץ. וזה גם משמעות היד - תפילין של יד מסמל את עולם המעשה.  עולם המעשה ללא עולם המחשבה, החיבור לה' הוא עולם מסוכן - זה עולם של מעילה בה', בציווי על החרם - שמשמעותו חוסר הכרה בעזרתו של ה להלחם את מלחמת יריחו (הרב וינר).  ולכן מזרח שמוזכרות אצלו 4 ידות יוצא עכן שמועל ב 4 חרמות, ולעומתו מפרץ יוצא דוד שמכיר קודם כל במלכות ה', והוא יגיד במלחמה בבעל פרצים:  ספר שמואל ב  -  פרק ה׳  -  פסוק י״ט: {יט} וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶֽעֱלֶה֙ אֶל־פְּלִשְׁתִּ֔ים הֲתִתְּנֵ֖ם *בְּיָדִ֑י* וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־דָּוִד֙ עֲלֵ֔ה כִּֽי־נָתֹ֥ן אֶתֵּ֛ן אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖...

 ספר שופטים  -  פרק ב׳  -  פסוק ד׳: {ד} וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֞ר מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הָעָ֛ם אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּֽוּ׃ {ה} וַֽיִּקְרְא֛וּ שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֹּכִ֑ים וַיִּזְבְּחוּ־שָׁ֖ם לַֽיהוָֽה׃ תקופת השופטים, מלאך ה' מוכיח את עם ישראל, והתגובה היא - בכי. ולמקום קוראים "בוכים".  הבכי הוא לכאורה פעולה חיובית של הכאה על החטא, תחילתה של חזרה בתשובה. אך נראה שהתנך מתאר פעולה זאת כפאסיביות, במקום לקום ולעשות מעשה, וספר שופטים הוא בנין אב.  אנו מוציאים את הבכי בכמה מקומות:  ספר במדבר  -  פרק כ״ה  -  פסוק ו׳: {ו} וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כאן רואים את חוסר האונים של משה ובית דינו, ופנחס קם ועושה מעשה.  ספר שמואל א  -  פרק י״א  -  פסוק ד׳: {ד} וַיָּבֹ֤אוּ הַמַּלְאָכִים֙ גִּבְעַ֣ת ...

על בסיס שיעורי הרב וינר ותוספות קלות.  ספר מלכים ב  -  פרק ב׳  -  פסוק ט׳: {ט} וַיְהִ֣י כְעָבְרָ֗ם וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ אָמַ֤ר אֶל־אֱלִישָׁע֙ שְׁאַל֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ בְּטֶ֖רֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע וִֽיהִי־נָ֛א פִּֽי־שְׁנַ֥יִם בְּרוּחֲךָ֖ אֵלָֽי׃ רגע הפרידה של אלישע מרבו, אליהו הנביא, אלישע מבקש בקשה קצת מוזרה - פי שניים מרוחו של אליהו.  אך ידוע שיש עוד מקום שבו מוזכר פי שניים - אצל הבכור. כלומר אלישע מבקש כאן הנהגה מיוחדת - הנהגה של בכורה. כמו ישראל עצמם שנקראים בכור (בני בכורי ישראל) - שתפקידם לחבר בין רוח לחומר, שמים וארץ.  ומענין לראות את דואליות הזו לכל אורך הפרק: אלישע מצעק "אבי - אבי".  "ואלישע רואה - ולא ראהו" "ויקרעם לשניים קרעים" "ויכה את המים ויחצו הנה והנה" אבל יש גם צד שלילי בכפילות הזו, האנשים שלא מאמינים באלישע: "עלה קרח - עלה קרח" "ותצאנה שתיים דובים" אלישע באמת מנסה להצליח איפה שאליהו לא הצליח - ונראה שזה בא לידי ביטוי במיוחד במלחמה נגד ארם: ספר מלכים ב  -  פרק ו׳  -  פסוק י״ז: {יז} וַיִּת...

 דעני לעלי ברמה מה היתה התפילה של עלי ברמה? הדבר היחיד שמצאנו הוא שעלי מבשר לחנה שה' יתן לה בן, בדרך של תפילה - "ואלוהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו".  אבל אם כך יותר הגיוני להזכיר את תפילת חנה שה' ענה לה? ולא את תפילת עלי? אלא שנראה לומר שאולי יש כאן תשובה עמוקה של עלי, שכוללת גם קבלת הדין. ולמעשה עלי ידע שבניו אינם הולכים בדרכיו ומובילים את ישראל למקום לא טוב, ומצד שני ראה את ההתעוררות של חנה לקרבת ה'. וכפי שמסביר הרב וינר בשיעוריו "ותתפלל על ה' " - שלמעשה התפללה על המצב הרוחני הירוד של העם, ולכן היא נודרת שבנה יהיה נזיר לה' - כלומר הוא ישנה את המציאות בעם.  ולכן נראה להוסיף שגם עלי הבין את כל זה - ועם כל הכאב שבדבר והמחיר האישי שכרוך בזה - התפלל באותה שעה גם הוא לשינוי - שינוי שיהיה טוב לעם ישראל. ולכן אומר "יתן" באופן כללי, ולא יתן לך.  ומתוך התפילה שלנו בסליחות "דעני לעלי ברמה" מגיעים לישועה הגדולה במלחמה מול הפלישתים - "דעני לשמואל במצפה" גמר חתימה טובה

 ספר בראשית  -  פרק י״ד  -  פסוק כ״ד, פירוש רש''י: הנערים. עבדי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכל וממרא וגו' . ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו ויכם, וענר וחבריו ישבו על הכלים לשמר, אפלו הכי הם יקחו חלקם. וממנו למד דוד שאמר (ש''א ל כד) כחלק הירד למלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלקו. לכך נאמר (שם פסוק כה) ויהי מהיום ההוא ומעלה וישמה לחק ולמשפט, ולא נאמר והלאה לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם:  מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, רשי מסביר שאברהם קובע כאן הנהגה לדורות - גם החיילים בשלישות, השומרים יקחו שוה בשוה מהשלל כמו הלוחמים. ומביא דוגמא את סיפור דוד בצקלג - כך גם אמר דוד לאחר הקרב בצקלג.  אבל מענין לראות שרשי לא סתם בחר בשני סיפורים אלו - יש בהם דבר משותף נוסף -  מלחמה כדי לשחרר שבויים. אצל אברהם זה כדי  לשחרר את לוט ואצל דוד המלחמה בעמלק לשחרר את כל השבויים שהם שבו.  ונראה שהמסר הוא בדיוק האנטיתזה של חוסר המוסר. במקום שבו יש שביה, במקום שבו לא מעריכים חיי אדם ומתכננים לסחור בהם, כשבויי חרב, דוקא שם מתגלה המוסר מהצד השני...