רעיונות בתנך

 ספר איוב  -  פרק ל׳  -  פסוק י״ט: {יט} הֹרָ֥נִי לַחֹ֑מֶר וָ֝אֶתְמַשֵּׁ֗ל כֶּעָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ פירוש רש''י: ואתמשל . נדמיתי ובמדרש רבי תנחומא אמר ר' ברכיה סרס את המקרא אני נמשלתי לאברהם בצדקתי שקרא עצמו עפר ואפר ( בראשית יא ) והוא דנני כרשעי דור הפלגה ( שמרדו בו בבנין המגדל ) שכתוב בהם והחמר היה להם לחומר ( שם יא ) :  רשי מביא את מדרש תנחומא שעל פיו איוב, במענה האחרון שלו לפני שישמע את דברי אליהוא ויזכה לגילוי ה', מבכה על מר גורלו - שהוא מבחינתו מרגיש שהוא נמצא בדרגת אברהם שקרא לעצמו עפר ואפר, ובפועל מרגיש שה דן אותו כאנשי דור הפלגה שנאמר אצלם "והחמר היה להם לחומר" מענין מאד לראות את האנלוגיה הזו עוד הרבה לפני כן, במענה הראשון של איוב לרעיו: ספר איוב  -  פרק י״ג  -  פסוק י״ב: {יב} זִֽ֭כְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי־אֵ֑פֶר לְגַבֵּי־חֹ֝֗מֶר גַּבֵּיכֶֽם׃ מענין שגם כאן רשי מביא את ההשוואה: פירוש רש''י: זכרוניכם נמשל לאפר , אתם סבורים להתמשל לאברהם שאמר אנכי עפר ואפר ( בראשית יח ) :  ואולי גם את המשך הפסוק אם כך אפשר להסביר על אותו רעיון "לגבי חומר ...

 ספר בראשית  -  פרק ל״ו  -  פסוק ג׳, פירוש רש''י: בשמת בת ישמעאל. ולהלן קורא לה (כח ט) מחלת. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (פרק יז) שלשה מוחלין להן עונותיהם גר שנתגיר, והעולה לגדלה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיה: אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל נקראת על שמו:  הגמרא (ערכין י ע"ב) מפרשת שחליל הוא מלשון חלי (מתוק). גם בפסוק שלנו מחלת נקראת גם בשמת שזה קשור לבשמים ומתיקות.   רשי מביא כאן את המדרש שמתאר שלושה מקרים שבהם נמחלים העוונות. לפי המדרש ההתייחסות היא לכאורה לעשו שנשא אשה ולכן נמחלו עוונותיו. מצד שני הוא כבר נשא שתי נשים שהיו למורת רוח יצחק ורבקה, כך שאולי המדרש מרמז על כך שנשיאת הבת של ישמעאל היא סוג של התחלה חדשה ומחילת עוון.  מענין שיש דוגמאות בתנך גם לגרות ולעליה לגדולה - שקשורות בשורש הזה: רות שלבעלה קראו מחלון, מתגיירת ונמחלים כל עוונותיה.  וכשממליכים את שלמה המלך:  ספר מלכים א  -  פרק א׳  -  פסוק מ׳: {מ} וַיַּעֲל֤וּ כָל־הָעָם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְהָעָם֙ מְחַלְּלִ֣ים בַּחֲלִ...

 ספר שמות  -  פרק ח׳  -  פסוק י״ד: {יד} וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן הַחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת־הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ פירוש בעל הטורים: (יד) ולא יכלו. ג' במסורה דין ואידך ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ילא יכולו. וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וגו', להבקיע אל מלך אדום ולא יכולו. מלמד שאף אם היו בורחים אל הים מפני הכנים שם היו באים בהם ונלחמים עמהם בעל הטורים מקשר בין שלושה ארועים בהם מוזכר הביטוי "ולא יכולו" ומפרש את פירושו.  מענין שיש דבר משותף לשלושת  המקרים - מפגש אומות העולם עם מצבים של חוסר שליטה: החרטומים במכת כינים, המלחים בספר יונה, ומלך מואב במלחמה עם שלושת המלכים בתקופת יהושפט.  ובכל המקרים התגובה היא דוקא התנגדות למצב: פרעה מכביד לבו אחרי מכת כינים, המלחים מנסים לחתור בכל כחם, ומלך מואב הולך ומבצע דבר מזעזע ומקריב את בנו.  גם אצל ישראל זה קרה, אחרי שכלב ניסה למנוע את חטא המרגלים ולשכנע את עם ישראל שהיכולת בידם:  ספר במדבר  -  פרק י״ג  -  פסוק ל׳: {ל} ו...

 ספר במדבר  -  פרק י״א  -  פסוק כ׳: {כ} עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ נראה שהביטוי מאיסה חוזר על עצמו במקומות שעם ישראל מרוכז בעצמו ומתנהג באגאוסטיות.  כאן בפסוק הוא מוזכר בהקשר של עם ישראל שמתאוה לבשר.  גם בחורבן שילה הכל מתחיל מאגואיזם - עם ישראל לוקח את הארון לצורך שירותי מלחמה (ולא לשם שמים): ספר שמואל א  -  פרק ד׳  -  פסוק ג׳: {ג} וַיָּבֹ֣א הָעָם֮ אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָ֣מָּה נְגָפָ֧נוּ יְהוָ֛ה הַיּ֖וֹם לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִכַּ֥ף אֹיְבֵֽינוּ׃ והתגובה בספר תהילים בתיאור חרבן שילה מדברת על המאיסה: ספר תהלים  -  פרק ע״ח  -  פסוק ס״ז: {סז} וַ֭יִּמְאַס בְּאֹ֣הֶל יוֹסֵ֑ף וּֽבְשֵׁ֥בֶט אֶ֝פְרַ֗יִם לֹ֣א בָחָֽר׃ ...