רעיונות בתנך

 דברים כט יז-יח, פרשת נצבים, משה מזהיר את העם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה... שישמע את דברי הקללה והברכה ויתברך בלבבו, כדי  שילך בשרירות לבו למען ספות הרוה את הצמאה.  ומפרש הרמבן על הביטוי: "ולפי שהזכיר שרש פורה אמר בלשון הזה כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות" משמע, מי שמחפש להשביע את נפשו ותאוותו ולהפרותה, סופו שישאר בצמא, וכל רצונותיו ישועבדו לצמא ליצר.  ונראה מדבריו שרמז ברוח קדשו לחלום קדום, שבו עמד מלך מצריים, שחשב שהוא אלוהים, וכל ארצו מלאה שפע כגן ה' כארץ מצריים, כמו שאמר עמוס "שמעו הדבר הזה פרות הבשן", הפרות מסמלות את השפע.  ובחלומו שבע פרות שמנות, ואוכלות אותן שבע פרות רזות, כלומר לפי פירוש הרמבן - אתה פרעה חושב להגדיל את התאווה ואת השפע עד אין סוף, סופך שלא תמלא חצי תאוותך ותשאר בצמא, ותשובנה כל השנים - צמאות" ולפי פירוש זה, יוסף לא סתם פותר חלום, אלא מעביר מסר נבואי - אפשר לעצור את הטירוף, עלינו לכלכל את מעשינו ולשקול אותם במאזניים, למצוא את האיזון.  ואז הפרה היא באמת מביאה חיים טובים ולא צמא, כפי שאמרו ליוסף ...

 שמות לו  מתואר מעשה הבאת התרומה למשכן, שם מסתבר שהביאו יותר מדיי באיזשהוא שלב עד שמשה מורה לכולם להפסיק להביא, ואז כתוב "...ויכלא העם מהביא".  בעל הטורים מזהה עוד פעם נוספת שמלה זו צוינה - במבול ".. ויכלא הגשם מן השמים" (בראשית ח ב), ומפרש את פירושו שם לקשר בין הנושאים (ע"ש).  ונראה להוסיף על פי הרמבן על פסוק ג בפרקנו בספר שמות - שם הוא כותב כך על משה רבינו: "וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם" דור המבול חטא בגזל, לא כיבדו את ממונו של הזולת, ולכן היה צורך במבול, ובנח שיתקן זאת על ידי אחריות לסביבתו, בדיוק כמו שעושה משה כאן, מנהיג האומה שמגלה שיש כאן שפע של תרומה ואין צורך בעוד - ויכל לשתוק ולקבל עוד כסף, אך כיבד את ממונם של ישראל - ויכלא העם מהביא.  אך לא כן בדברים ברוחניים, בנבואה, יגיד יהושוע למשה  "אדוני משה - כלאם", אך משה לא יקבל זאת כי "מי יתן וכל עם ה נביאים"

 בפרשת בלק אחרי כל המסע של בלק ובלעם, כתוב: " וַיָּקָם בִּלְעָם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ; וְגַם-בָּלָק, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (במדבר כד, כה). מה ההבדל?  פרשת בלק כידוע נקראת ע"ש בלק מלך מואב למרות שלכאורה הוא שחקן משנה לעומת בלעם. מדוע?  נראה שהתשובה טמונה בפסוק לעיל. התורה מציגה את בלעם ובלק ביחד אך נראה שיש פער שנפער ביניהם לאט לאט, בלק בתחילת המסע מאמין בכל מאודו בבלעם "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". ולאט לאט בכל פעם בלק פחות ופחות מאמין בבלעם ומתחיל להזכיר שם שמים, עד שלבסוף מגרש את בלעם ואומר לו "והנה מנעך ה' מכבוד".  בלעם לעומתו חוזר על אותו תקליט "אשר ידבר ה אותו אדבר". לא השתנה כלום אצל בלעם. בלעם שב למקומו - לאותה נקודת פתיחה. לעומת זאת בלק הולך לדרכו - לדרך חדשה, שונה.  אותו דבר אולי ניתן למצוא אצל שאול ודוד בסוף המסע המשותף שלהם "וילך דוד לדרכו ושאול שב למקומו" - שאול נמצא כבר בלולאה שהוא לא יכול לצאת ממנה, דוד לעומתו יוצא לדרך חדשה, בתהליך למידה מהמסע עם שאול.   ומהי הדרך שממשיכה אצל בלק? יעברו שנים ...

 בדברי הימים ב, יח, מסופר על המלחמה האחרונה של אחאב ויהושפט מול ארם, בה גם הגיעה תבוסתו של אחאב.  בתחילת הפרק מראים איך יהושפט מצטרף לאחאב, כשאחאב מסית אותו למלחמה ("ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד").  אחר כך שאחאב קורא לנביא ה, מיכיהו בן ימלא, הוא מגלה לו בחזון שלמעשה הקב"ה הוא זה שחיפש מישהו שיסית את אחאב למלחמה.  יהושופט הוא מלך צדיק אך נראה שנגרר לא פעם אחת להתחבר עם אחאב ומשפחתו, אולי בשם באחדות.  ונראה שהמסר שהקב"ה רוצה להעביר ליהושופט הוא על ההסתה - כשמישהו מסית אותי הוא בעצם גורר אותי למקום של בריחה מעצמי, למקום של לרצות אחרים, וזה יכול להיות מסוכן.. לבסוף יהושפט עדיין נגרר אחרי אחאב וכמעט שמת במלחמה - עד שלבסוף הקב"ה עוזר לו. איך?  "ויזעק יהושפט וה עזרו ויסיתם אלוהים ממנו" שוב ההסתה נכנסת לסיפור - הפעם היא עזרה לו. אך כמה זמן זה יחזיק מעמד?  שנזכה להתחבר לעצמנו.