רעיונות בתנך

 ספר נחמיה  -  פרק ה׳  -  פסוק ז׳: {ז} וַיִּמָּלֵ֨ךְ לִבִּ֜י עָלַ֗י וָאָרִ֙יבָה֙ אֶת־הַחֹרִ֣ים וְאֶת־הַסְּגָנִ֔ים וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֔ם מַשָּׁ֥א אִישׁ־בְּאָחִ֖יו אַתֶּ֣ם נֹשִׁ֑אים וָאֶתֵּ֥ן עֲלֵיהֶ֖ם קְהִלָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃ נחמיה מתעמת עם שרי העם ששיעבדו את אחיהם העברים, אבל רגע לפני הוא "נמלך בעצמו".  מסביר המלבים: וימלך לבי עלי... יל"פ שלא רב מתוך כעסו כי לבו שהוא כח הממשלה אשר בנפש, מלך עלי ועצרתי כעסי, ובכ"ז רבתי עמהם שלא ע"י התפעליות הכעס רק על ידי התעוררות הצדק והיושר.  כלומר נחמיה נלחם בעצמו שלא להתעמת איתם מתוך כעס - אלא מתוך כוונה אמיתית וישרות הלב.  אנו רואים בהמשך הפרק שנחמיה עצמו מגלה שהוא שיעבד אנשים שהיו חייבים לו כספים - והוא בעצמו מתעלה על עצמו ומחליט לשחרר אותם מהחובות כלפיו: {י} וְגַם־אֲנִי֙ אַחַ֣י וּנְעָרַ֔י נֹשִׁ֥ים בָּהֶ֖ם כֶּ֣סֶף וְדָגָ֑ן נַֽעַזְבָה־נָּ֖א אֶת־הַמַּשָּׁ֥א הַזֶּֽה׃ ויתכן שזו בדיוק היתה ההתמודדות של נחמיה עם עצמו בפסוק ז' - רגע לפני שהוא מתעמת עם השרים - הוא מבין שהוא צריך להסיר את הכעס מלבו - כי הכעס מורה על כך שהבעיה...